בקצרה
כ־150 אלף אזרחים בכפרים שהמדינה לא מכירה בהם. הם לא מחוברים לתשתיות, ואי אפשר לבנות בהם בית בהיתר.
פער קרקע של פי 56. כפרי יהודי בצפון הנגב: 28 דונם לנפש. כפרי בדואי: חצי דונם.
הכרה בכפרים במקומם, במודל של מושב: 2 דונם למגורים ו־3 דונם לפרנסה לכל משפחה, בתוך מועצות אזוריות מורחבות.
אלפי עסקים קטנים, נשים וצעירים בעבודה, מעבר מקצבאות למסים. השקעה חד־פעמית במקום הוצאה שלא נגמרת.
ברז אחד, רחוק מהבתים
בנחל חווה, כפר של כ־200 תושבים ליד כביש 40, יש ברז ראשי אחד, רחוק מהבתים. צנרת המים חשופה. החשמל מגיע מלוחות סולאריים, אין ביוב ואין תאורת רחוב. הדרך לכפר היא דרך עפר שהורסת רכבים.
כך נראים עשרות כפרים בנגב. המדינה לא מכירה בהם, ולכן לא מתכננת אותם ולא מחברת אותם לתשתיות. בלי תוכנית אין היתרי בנייה, וכל בית שנבנה בהם נחשב לא חוקי. כל בית כזה יכול להיהרס.
גם המדינה יודעת את זה. בטיוטת התוכנית האזורית לנגב המזרחי כותבים המתכננים שהפערים בחשמל, במים ובביוב "נובעים מפערים בהסדרה של ההתיישבות".
גם רוב הכפרים שהוכרו לא הוסדרו באמת. על הנייר יש להם שם, בשטח הם נראים בדיוק כמו השכנים הלא מוכרים.
המדינה הורסת פי עשרים מהר יותר משהיא מסדירה
בקצב הנוכחי
כבר יותר מחמישים שנה המדינה מנסה לפנות את הכפרים ולרכז את תושביהם בעיירות. בינתיים מספר התושבים בכפרים גדל פי שישה.
בקצב ההסדרה של השנים האחרונות, יידרשו כ־900 שנה כדי להעביר את כל משפחות הכפרים. וגם לאן? בעיירות ממתינות אלפי משפחות לפתרון דיור, וכ־93% מהצעירים הבדואים עד גיל 30 גרים אצל ההורים.
28 דונם לנפש מול חצי דונם
בחמש המועצות האזוריות היהודיות בצפון הנגב גרים כ־70 אלף תושבים על 1.9 מיליון דונם. שתי המועצות הבדואיות צריכות לשרת כ־150 אלף כפריים, ויש להן 71 אלף דונם.
גם אחרי התוכנית הפער יישאר פי שבעה. זו לא השתלטות על הנגב. זה צמצום של פער.
לו היו הכפריים הבדואים יהודים, המדינה הייתה הופכת אותם מזמן למושבניקים.
לחצו להגדלה
לא נוודים. חקלאים
זו בקעת באר שבע ב־1945, האזור שבין כבישים 25 ו־31 של היום. השדות מחולקים לחלקות, עם גבולות ודרכי עפר, וכמעט אין בצילום שטח שלא עובד. היום, באותו שטח, השדות עדיין מעובדים, והבתים יושבים ביניהם.
במפקד הבריטי של 1931 סווגו רק כ־12% מהבדואים בנגב כמי שמתפרנסים מרעייה בלבד. כל השאר עיבדו אדמה. באמצע שנות ה־30 עובדו במחוז באר שבע יותר מ־2 מיליון דונם.
את המושב הבדואי לא צריך להמציא. הוא כבר היה כאן.
מושב, לא שיכון
רוב תושבי הכפרים לא רוצים לעבור לדירה בעיירה. הם רוצים מה שקיבלו המושבים: נחלה שבה המשפחה המורחבת גרה יחד, ושטח לעדרים, לחקלאות ולעסק. התוכנית בנויה משלושה נדבכים.
עוצרים את ההריסות
מהיום הראשון של הממשלה. במקביל נקבעים כללים ברורים לתקופת הביניים: איפה מותר לבנות, ואיך מחברים מים, חשמל וגני ילדים בלי לחכות לסוף התכנון.
מועצות עם שטח
המועצות האזוריות הבדואיות גדלות מ־71 אלף דונם לכ־600 אלף, ומקיפות 39 מתוך 46 הכפרים. בשטחים הפתוחים: חקלאות, אנרגיה סולארית ואזורי תעסוקה שמכניסים ארנונה.
משק לכל משפחה
30 אלף משקי עזר של 5 דונם, במקום שבו המשפחות כבר גרות. בלי לחכות להכרעה בתביעות הבעלות, ובלי לוותר עליהן.
האדמה כבר מסומנת
טיוטת התוכנית האזורית לנגב המזרחי, שהכין מינהל התכנון, מייעדת כ־278 אלף דונם לחקלאות. לפי אותה תוכנית, 90% מהחקלאות באזור היום היא בדואית. כמחצית מהשטח נמצאת סביב היישובים והכפרים הבדואיים.
השטח קיים. חסרה ההחלטה להכיר בכפרים שמעבדים אותו.
משק עזר אחד, 5 דונם
כך בנתה המדינה את המושבים, וזה עבד. יותר מ־90% מהעסקים בישראל הם עסקים קטנים וזעירים. כשהאדמה הופכת לאמצעי ייצור, אלפי משפחות יכולות להקים עסק ולשלם מסים.
ושלושה דונם זה צנוע. לפי תוכנית של המדינה עצמה, משפחה במועצה האזורית תמר מתפרנסת ממשק של 65 דונם.
נחל חווה: התושבים כבר שרטטו את הכפר
נחל חווה (אל־אפדאי) יושב לצד כביש 40, בין מצפה רמון לשדה בוקר. גרים בו 196 תושבים, 12 משפחות מורחבות משבט סראחין.
בין דצמבר 2024 לאפריל 2025 ישבו אדריכלים מעמותת קשת עם נציג מכל משפחה, בשיג, מעל תצלום אוויר של הכפר. כל משפחה סימנה את הנחלה שלה ואמרה מה חסר לה: גן ילדים, ביוב, דרך סלולה, צימרים לתיירים.
כל המשתתפים אמרו שהם רוצים לשמור על הכפר כמו שהוא: מסורתי, שקט וקרוב למדבר. אחת מארבע החלופות שהכינו המתכננים מראה איך עושים את זה.
התוכנית קיימת. התושבים שותפים לה. אין מניעה תכנונית. חסרה רק החלטת ממשלה, ו"תוכנית המועצות" מבקשת לקבל אותה תוך 60 יום.
הכפר לפי חלופה 3 של המתכננים
"מבדיקה של תכניות המתאר הארציות והמחוזיות עולה, שאין מגבלה סטטוטורית־תכנונית בשטח הכפר".
איך זה ייראה
כל המשתתפים בסקר ביקשו לבנות בחומרים ובגוונים של המדבר. ב־2022 יצאו נציגים מקהילות הר הנגב לסיור בכפרים הבדואיים בסיני, וחזרו עם השראה: בתי אבן, לבני אדמה וטיח בוץ. במקום פח, בתים שנראים כאילו צמחו מהנוף.
הכפר כבר מתפרנס מהאדמה
צאן, גמלים, זיתים ואירוח באוהל. התוכנית לא ממציאה כלכלה חדשה. היא נותנת לכלכלה הקיימת כתובת חוקית, ומקום לגדול. גם מינהל התכנון מציע מתחמי אירוח בשיגים ובאוהלים, ומקדם את "דרך האוהלים" באזור עבדה ודרומה, לאורך אותו כביש.
כלכלה, לא צדקה
שיעור התעסוקה של נשים בדואיות. אצל נשים יהודיות: כמעט 80%. משק ליד הבית הוא מקום עבודה ליד הבית.
בדואים מהנגב שנרצחו ב־2025 ושגרו בכפר לא מוכר. 32 מהם גרו ברהט ובעיירות. העיור לא הביא ביטחון.
תוספת תוצר בשנה בנגב ביישום מלא. זו הערכה, ולכן התוכנית דורשת שהמדינה תמדוד אותה בעצמה.
המועצה לא מבקשת מהממשלה להאמין למספרים שלה. היא מבקשת מחקר כלכלי בלתי תלוי ביום הראשון, שיקבע יעדים מדידים ליישום.
שלוש שאלות שכולם שואלים
ומה עם תביעות הבעלות?
התוכנית לא מכריעה בהן. כל התושבים זכאים למשק, עם תביעה ובלי תביעה, ואף צד לא מוותר על עמדתו המשפטית.
לוקחים אדמה מיישובים יהודיים?
לא. רוב השטח הוא שטח שלא שייך לאף רשות. רק בשוליים יעברו שטחים קטנים מערד, מירוחם ומתמר, במקומות שבהם הכפרים כבר יושבים.
זה לא יהפוך להפקרות?
להפך. כשלכל משפחה יש מקום חוקי לבנות, ברור מה מותר ומה אסור, והאכיפה נעשית קלה וזולה.
לוח הזמנים לממשלה הבאה
- היום הראשון
עוצרים את ההריסות.
- עד 14 יום
מאמצים את עקרונות התוכנית, מורים לשר הפנים להכין את הרחבת המועצות ויוצאים למחקר הכלכלי.
- 30 יום
צוות יישום בין־משרדי מתחיל לכתוב את הכללים לתקופת הביניים.
- 60 יום
תוכניות החלוץ יוצאות לדרך, ובהן נחל חווה.
- 120 יום
החלטה על גבולות המועצות ועל הקצאת הקרקע למשקים.
- 30 חודשים
תוכניות לכל הכפרים מוגשות להפקדה.
שישה עשורים ניסתה המדינה להזיז את הכפרים, ולא הצליחה.
מה שהמדינה נתנה למושבים, היא יכולה לתת לאזרחיה הבדואים. זה לא רק צודק. זה גם משתלם.